מלמד אירית נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ

פסק דין

התובעת נפצעה ביום 29.1.03 בתאונת דרכים. היא נהגה במכונית סובארו שביטחה הנתבעת והתנגשה מאחור במכונית אופל. הנהגות הזיזו את המכוניות לשולי הדרך. התובעת יצאה מהמכונית כדי להחליף פרטים ואז הגיעה מכונית פיג'ו ופגעה באופל ובתובעת עצמה. מסכת עובדתית זו פורטה בפסק-דינו של בית המשפט שדן בתביעה בשל נזקי הרכוש (ת.א. 59552/03 להלן: פסק-דין הראשון) והצדדים מסכימים עליה.

מתחילה הוגשה התביעה לפיצוי לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: חוק פלת"ד) נגד נהגי האופל והפיג'ו ומבטחיהם. ההנחה שבבסיס כתב התביעה המקורי היתה שבנסיבות שתוארו התובעת נפגעה כ"הולכת רגל" בתאונה שבה היו מעורבות שתי מכוניות (האופל והפיג'ו). בשלב כלשהו בעת ניהול ההליך, הסכימו הצדדים (ובית המשפט), שהנחה זו מוטעית ולפי הדין שנהג בשנת 2005, אין לראות בתובעת "הולכת רגל", אלא דווקא נהגת שנפגעה תוך שימוש במכוניתה. כיוון שכך הגיעו להסכמה והתביעה נגד הנהגים המעורבים ומבטחיהם נדחתה (להלן: פסק-הדין השני) כתב התביעה תוקן והוספה לו תביעה נגד הנתבעת הנוכחית, המבטחת של רכב התובעת, שנותרה נתבעת בודדה. יודגש שהנתבעת כעת לא היתה צד להסכמה שהובילה לפסק-הדין השני. השנים חלפו ועימן שונתה ההלכה (רע"א 9112/06 ביטוח חקלאי נ' המוסד לביטוח לאומי להלן: "הלכת ביטוח חקלאי"). כעת נראה היה לצדדים שלפי ההלכה הנוכחית יש לראות בתובעת דווקא "הולכת רגל" שנפגעה בתאונה שבה היו מעורבות האופל והפיג'ו ולא נהגת שנפגעה תוך שימוש במכוניתה. התובעת ביקשה להסב את הגלגל לאחור, ולבטל את פסק-הדין שבו נדחתה התביעה נגד הנהגים המעורבים ומבטחיהם. נסיונה נכשל וכך גם נכשל הניסיון לנהל את התביעה נגד "קרנית". לא נותרה לתובעת ברירה, אלא להתמיד בתביעה נגד המבטחת שלה וזה ההליך הנוכחי.

למעשה, אין הצדדים חלוקים בשאלת הדין. דומני שאין מקום לספק שלאור הלכת ביטוח חקלאי, מי שנפגעה בנסיבות שתוארו בראשית הדברים נפגעה כ"הולכת רגל" ע"י האופל והפיג'ו ולא עומדת לה עילת תביעה נגד מבטחת הרכב שבו נהגה בתחילה (הסובארו). התובעת נתונה בסכנה שתיפול בין הכסאות ואף שהיא נפצעה בתאונת דרכים לא ימצא מי שיפצה אותה בגינה. היא מנסה למנוע תוצאה קשה זו. לטענתה, בפסק-הדין הראשון נקבע שמכלול האירועים (החל מההתנגשות של מכוניתה באופל ועד להתנגשות הפיגו' בה ובאופל) הוא תאונה אחת ואילו הלכת ביטוח חקלאי מבוססת על קביעה שהקשר הסיבתי בין נהיגת התובעת (בחלקו הראשון של האירוע) לבין פציעתה (בחלקו השני) דווקא נותק. מכאן, שהתובעת סבורה שפסק-הדין הראשון יוצר מעשה בית-דין באשר לקשר הסיבתי בין פציעתה לבין נהיגתה וממילא הבסיס העובדתי שעל-פיו יש להכריע בתביעה זו שונה מהבסיס העובדתי של הלכת ביטוח חקלאי. התובעת טוענת, שבהליך שבו ניתן פסק-הדין השתתפה גם הנתבעת. איש לא ערער על פסק-הדין והוא הפך לחלוט. כעת קשורים הצדדים באותה הכרעה שבתוכה גם הקביעה "שיש קשר סיבתי עובדתי בין נהיגת התובעת לתוצאה – היפגעותה בתאונה".

הנתבעת מתנגדת לטענה זו. היא סבורה שפסק- הדין הראשון כלל לא יצר את מעשה בית-הדין שלקיומו טוענת התובעת שכן הפלוגתא שעומדת במרכז דיוננו לא הועלתה, לא נדונה ולא הוכרעה באותו הליך. עוד היא טוענת שסדרי הדין ודיני הראיות בתביעה לפי חוק פלת"ד שונים מהותית מסדרי הדין ודיני הראיות בתביעה לפי פקודת הנזיקין. נראה שהיא סבורה שהכרעה שניתנה בתביעה לנזקי רכוש שנוהלה לפי פקודת הנזיקין אינה יכולה ליצור השתק פלוגתא לצורך תביעה לפי חוק פלת"ד.

הדוקטרינה של מעשה בית-דין באה לעולם כדי להגביר יציבות בחיי המשפט, להבטיח שבעלי-דין יוכלו להסתמך על הכרעות שיפוטיות כשרות וכדי למנוע פסיקות סותרות של בתי המשפט. הדוקטרינה באה להבטיח את סופיות הדיון, כך שבעלי דין יוכלו להסתמך על פסק-דין כשר שהפך לחלוט ולא יעמדו בסיכון של תביעות חוזרות בגין עניין שכבר הוכרע. כך נכשל ניסיונה של התובעת לחדש את תביעתה (שנדחתה בעבר) נגד נהגי האופל והפיג'ו ומבטחיהם. לדוקטרינה ביטוי בשני כללים עיקריים:

א) הכלל בדבר השתק עילה, מונע מתובע לשוב ולתבוע בגין עילה שכבר הוכרעה בבית המשפט. לענייננו, עילת התביעה שעליה מבוססת תביעה זו היא לפי חוק פלת"ד. פסק-הדין הראשון ניתן בתביעה לפיצוי בגין נזק רכוש לפי פקודת הנזיקין וזו עילה שונה לגמרי.

ב) הכלל בדבר השתק פלוגתא, מונע מתובע לשוב ולעורר מחלקות שכבר הוכרעה בבית המשפט. לענייננו, בפסק-הדין הראשון ניתנה הכרעה מפורטת לגבי העובדות של האירוע. הצדדים מסכימים שהם קשורים בממצאים העובדתיים שפורטו בראשית פסק-דין זה. הם חלוקים בהגדרת הפלוגתא שעמדה להכרעה ולכן גם חלוקים באשר להיקף ההשתק שיצר פסק-הדין הראשון.

ההלכה הנוהגת בישראל בעניינים אלה תוארה באופן מנחה לפני יותר מארבעים שנה: "אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות." (מפי הנשיא אגרנט, בע"א 247/66 קולוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 583- 584). מדברים אלה ברור שמדובר בהכרעה עובדתית – ולא בהסקת המסקנה המשפטית מאותה עובדה (ר' למשל ע"א 718/75 שרה עמרם נ' גד סקורניק, פ"ד לא(1) 29, עמ' 35-36 שם מתייחס השופט זוסמן להשתק פלוגתא בהקשר של "ממצא פוזיטיבי שנקבע". ממצא הוא ענין של עובדה, לא של דין).

הפסיקה שנצברה במרוצת השנים מאז מצביעה על כך שהכרעה שיפוטית במשפט אחד תיצור השתק פלוגתא במשפט שני בהתקיים תנאים אלה:

א. הפלוגתא העולה בשתי ההתדיינויות זהה על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.

ב. הפלוגתא נדונה בין אותם צדדים או חליפיהם במשפט הראשון, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק במשפט השני היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא.

ג. המשפט הראשון הסתיים בהכרעה מפורשת או מכללא באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל ממימצא הנובע מהעדר הוכחה.

ד. ההכרעה הייתה חיונית לפסק הדין במשפט הראשון דהיינו לא מדובר באמרת אגב.

 (ע"א 206/75 סלון 100 בע"מ נ' פנטריסה בע"מ, פ"ד ל(1), 732; ע"א 165/76 רשות הפיתוח נ' עזאם, פ"ד לא(1), 253; ע"א 258/88 משה פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2), 576; ע"א 1041/97 סררו אבי נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1), 642 ,עמ' 650-651.)